אחורי הקלעים היו תמיד הבית שלי. משם הבטתי בשמחה על המתרחש, משאיר את הבמה עטוית הפנסים לאחרים, כאלו שיש להם כשרונות נפלאים שהופכים את הבמה לבית שלהם.
הפעם החלטתי להפוך את אחורי הקלעים לבמה. לסובב את זווית הראייה ב-180 מעלות, להסיט את הווילונות למקום הנסתר לעין הקהל ולהזמין אתכם לראות ולחוות את הדברים דרך המשקפיים שלי, דרך הזווית של זה שעומד שם מאחור.
המקום הקסום הזה, אליו אני מזמין אתכם, מאפשר לי לתת מעצמי לעולם. נפלה בזכותי האפשרות ליצור עולם שלם מתוך פאזל של מילים ומנגינה ולשיר לכם אותו דרך "מגברים" שונים. מישהו אמר לי פעם שנכון לקרוא לתהליך הזה עבודת יד. מישהו אחר אמר עבודת בית. הכול נכון ומדויק ובעיקר – הכול בא מן הלב. לכן גם בחרתי נושאים שהם לב החיים שלי: לידה, מוות, פחדים, אמונות, מאבקים, אהבה – נושאים שהם העוגנים של חיי, שסביבם נכתבו הטקסטים.
גם כותבי הטקסטים היו אנשים שנכנסו לליבי – אנשים שאני מעריך את היצירה שלהם ואת הבחירה שלהם במילים שעושות הבדל.
בחרתי בשיר על לידה כי לידות היוו תמיד עבורי סמל ליצירה האולטימטיבית, שאין גדולה ממנה. למול לידה בחרתי בשיר על מוות, כי אני מפחד ממנו מאוד. כמו כן היה לי חשוב לגעת בטקסטים שעוסקים באמונה של בני אדם בעצמם ובחברה, כי אני אוהב בני אדם ואוהב להאמין, וכי אני מתעקש לסמן קו אופטימי ולקוות ליותר.
כשנכנסתי פנימה לתוך תוכי, הבנתי שאני דבר והיפוכו. לפעמים אני אוהב את עצמי, לפעמים שונא ולפעמים גם וגם, ובמקום הזה נוגעים מספר טקסטים.
הטקסטים הללו חיברו אותי למאבקים היומיומיים שלי, למפגשים עם אנשים שנמצאים מאחורי הדלתות שפתחתי ואני עדיין פותח כל יום בחיי, החל מילדותי. גדלתי בעכו, לא הייתי ילד שמנת – ההפך.
ברחובות של עכו עברתי חוויות ושמעתי סיפורים שהטביעו בי את חותמם לנצח.
הפעם החלטתי להפוך את אחורי הקלעים לבמה. לסובב את זווית הראייה ב-180 מעלות, להסיט את הווילונות למקום הנסתר לעין הקהל ולהזמין אתכם לראות ולחוות את הדברים דרך המשקפיים שלי, דרך הזווית של זה שעומד שם מאחור.
המקום הקסום הזה, אליו אני מזמין אתכם, מאפשר לי לתת מעצמי לעולם. נפלה בזכותי האפשרות ליצור עולם שלם מתוך פאזל של מילים ומנגינה ולשיר לכם אותו דרך "מגברים" שונים. מישהו אמר לי פעם שנכון לקרוא לתהליך הזה עבודת יד. מישהו אחר אמר עבודת בית. הכול נכון ומדויק ובעיקר – הכול בא מן הלב. לכן גם בחרתי נושאים שהם לב החיים שלי: לידה, מוות, פחדים, אמונות, מאבקים, אהבה – נושאים שהם העוגנים של חיי, שסביבם נכתבו הטקסטים.
גם כותבי הטקסטים היו אנשים שנכנסו לליבי – אנשים שאני מעריך את היצירה שלהם ואת הבחירה שלהם במילים שעושות הבדל.
בחרתי בשיר על לידה כי לידות היוו תמיד עבורי סמל ליצירה האולטימטיבית, שאין גדולה ממנה. למול לידה בחרתי בשיר על מוות, כי אני מפחד ממנו מאוד. כמו כן היה לי חשוב לגעת בטקסטים שעוסקים באמונה של בני אדם בעצמם ובחברה, כי אני אוהב בני אדם ואוהב להאמין, וכי אני מתעקש לסמן קו אופטימי ולקוות ליותר.
כשנכנסתי פנימה לתוך תוכי, הבנתי שאני דבר והיפוכו. לפעמים אני אוהב את עצמי, לפעמים שונא ולפעמים גם וגם, ובמקום הזה נוגעים מספר טקסטים.
הטקסטים הללו חיברו אותי למאבקים היומיומיים שלי, למפגשים עם אנשים שנמצאים מאחורי הדלתות שפתחתי ואני עדיין פותח כל יום בחיי, החל מילדותי. גדלתי בעכו, לא הייתי ילד שמנת – ההפך.
ברחובות של עכו עברתי חוויות ושמעתי סיפורים שהטביעו בי את חותמם לנצח.
אפשר אפילו לומר שכילד ראיתי ושמעתי הרבה יותר מדי... וגם לשם, לאחורי הקלעים של נפשי, אני לוקח אתכם.
ולבסוף, היות ומתחת לכל המים הגועשים הללו, נעוץ העוגן החזק מכולם, האהבה – כתבתי גם על שתי האהבות הגדולות שלי...
זו האישית וזו לפסנתר.
התחלתי להלחין לבד. באמצע השביל בחרתי כשותף את בני רועי ויחד הלחנו חלק מהשירים. למדתי כי לבנים מאותה מחצבה מאפשרות ליצור בניינים שונים. אלו היו רגעים של חסד והתרוממות, של גאווה וחיבור בין דורי שאפשר לכל אחד מאתנו להיות טוב יותר בזכות השני.
בגלל שאני לא זמר, בחרתי לכל שיר מבצע. הבחירה במבצעים הייתה עבורי קלה כי אלו אנשים שאני מאוד אוהב. אני לא יודע לשיר אבל אני שר דרכם. הם ה"מגבר" שלי, הפה שלי. הם נתנו לרגש שלי התגלמות פיזית בדמות קול וגרון, ובעיקר לקחו את היצירה והביאו לתוכה את עצמם.
איזו חוויה זו הייתה לראות שלושה-עשר מבצעים יורדים במדרגות לאולפן שלי במשך יותר משנה ויוצרים ביחד יצירה אחת הגדולה מסך חלקיה...
אני מרגיש גאה שאנשים יקרים כאלו שרו אותי, שרו בשבילי.
לא אחת שאלו אותי מדוע חשוב לי לא רק להלחין את השירים, אלא גם להפיק ולעבד אותם? אני מאוד אוהב להפיק. במימד הזה אני מרשה לדמיון שלי להשתולל. חשוב לי להשלים את היצירה וללוות אותה יד ביד, עד שהיא מתגבשת לתצורתה הסופית, למקסמם ולהרחיב את טווח הנתינה שלי ליצירה.
העבודה על אף שיר בפרויקט שלפניכם לא הסתיימה באמת. היא גם לא תסתיים לעולם. תמיד אוכל לעבוד עליו עוד ועוד, אבל החלטתי לעצור כאן.
לא כי זו סוף הדרך, אלא כי אני מוכן לפסוע בשביל חדש ולפנות מקום לכל אחד מכם שיבחר לצעוד בה, ולחוות בדרכו את שחוויתי אני. מכאן אני מסתכל על הכול דרך המשקפיים שלי ומרגיש מאושר.
ואני מזמין אתכם להצטרף אלי.
ולבסוף, היות ומתחת לכל המים הגועשים הללו, נעוץ העוגן החזק מכולם, האהבה – כתבתי גם על שתי האהבות הגדולות שלי...
זו האישית וזו לפסנתר.
התחלתי להלחין לבד. באמצע השביל בחרתי כשותף את בני רועי ויחד הלחנו חלק מהשירים. למדתי כי לבנים מאותה מחצבה מאפשרות ליצור בניינים שונים. אלו היו רגעים של חסד והתרוממות, של גאווה וחיבור בין דורי שאפשר לכל אחד מאתנו להיות טוב יותר בזכות השני.
בגלל שאני לא זמר, בחרתי לכל שיר מבצע. הבחירה במבצעים הייתה עבורי קלה כי אלו אנשים שאני מאוד אוהב. אני לא יודע לשיר אבל אני שר דרכם. הם ה"מגבר" שלי, הפה שלי. הם נתנו לרגש שלי התגלמות פיזית בדמות קול וגרון, ובעיקר לקחו את היצירה והביאו לתוכה את עצמם.
איזו חוויה זו הייתה לראות שלושה-עשר מבצעים יורדים במדרגות לאולפן שלי במשך יותר משנה ויוצרים ביחד יצירה אחת הגדולה מסך חלקיה...
אני מרגיש גאה שאנשים יקרים כאלו שרו אותי, שרו בשבילי.
לא אחת שאלו אותי מדוע חשוב לי לא רק להלחין את השירים, אלא גם להפיק ולעבד אותם? אני מאוד אוהב להפיק. במימד הזה אני מרשה לדמיון שלי להשתולל. חשוב לי להשלים את היצירה וללוות אותה יד ביד, עד שהיא מתגבשת לתצורתה הסופית, למקסמם ולהרחיב את טווח הנתינה שלי ליצירה.
העבודה על אף שיר בפרויקט שלפניכם לא הסתיימה באמת. היא גם לא תסתיים לעולם. תמיד אוכל לעבוד עליו עוד ועוד, אבל החלטתי לעצור כאן.
לא כי זו סוף הדרך, אלא כי אני מוכן לפסוע בשביל חדש ולפנות מקום לכל אחד מכם שיבחר לצעוד בה, ולחוות בדרכו את שחוויתי אני. מכאן אני מסתכל על הכול דרך המשקפיים שלי ומרגיש מאושר.
ואני מזמין אתכם להצטרף אלי.
